פרשת "וישב"

פרשת שבוע

 

"ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אותו להמיתו" (בראשית ל"ז/יח').

 

הקרע שחל בין יוסף לאחיו נבע במהותו בעיקר בגלל המרחק שהיה ביניהם. כל האחים רעו את צאן אביהם ויוסף נותר לבדו בביתו מנותק מאחיו. יעקב שחש בניתוק זה, לא רצה שהוא יתרחב, על כן שלח את יוסף כדי להתחבר - להתקרב אל אחיו, שליחה ללא תפקיד מסוים ללא סיבה מיוחדת, אלא כדי שיהא עמם. יוסף כמובן אינו מתווכח עם אביו, ערוך ומוכן הוא "להתקרב" מיד אל אחיו.

האחים שהופתעו, כנראה, לראות את אחיהם המרוחק מהם מגיע אליהם, החליטו החלטה גורלית מסוכנת ואכזרית. ממרחק, כאשר אין קירבה בין אנשים הרי התוצאות יכולות להיות הרות גורל. סכנה גדולה קיימת בריחוק בין בני אדם: האחים ראו את יוסף "מרחוק", הם לא נתנו לו אף את האפשרות לנסות ליצור קרבה ביניהם. עוד בטרם התקרב אליהם החליטו לפגוע בו: "ויתנכלו אותו להמיתו".

ממקרה קלאסי זה עלינו ללמוד ולהשכיל כל הזמן, כמה חשוב להתקרב אל אנשים, למשפחה, לשכנים, כדי שסביבתך תהא אוהדת, אוהבת ומסייעת בעת הצורך. כך בחיי קהילה - פעילויות חברתיות, לימוד בצוותא, יוצרים אהבת אדם וקרבה בין האנשים והדבר תורם לקשר טוב ומונע לשון הרע. ההקשבה גדלה וכל משאלה ובקשה נענית. כדי שתחול קרבה זו הלכה למעשה, יש ליצור תשתית איתנה של סיטואציות בהן תבוא הקרבה לידי ביטוי. היא אינה מתחוללת מעצמה.

כך גם בחיי החברה בכיתה. כאשר מורה מפעיל בכיתתו חיי חברה בקרב תלמידיו, הרי הם מתייחסים בכבוד זה לזה, מתחשבים, מקשיבים ומגיבים בדרכי שלום ואהבה. כאשר רבים מבין הילדים נושאים בעול התפקידים, כל אחד בהתאם לכישוריו, הקרבה ביניהם תורמת להרגשת אושר פנימי. סיטואציות חברתיות מביאות כל תלמיד לחוש כי הוא חלק מן השלם האיכותי והטוב. תחושה זו מובילה כמובן לקרבה בין כל חלקי השלם ויוצרת מנהיגות נוער.

בשפת ה"סלנג" שלנו אנו שומעים רבות המשפט: "אני לא מתחבר לזה" וזאת אנו חשים בכל הגילאים והרבדים. מדוע? מה המשמעות של משפט זה? ברור הדבר שבני אדם מחפשים קרבה. "החסך" קיים באנשים, הם רוצים להתקרב, ההכרזה "אני לא מתחבר לזה" נובעת ממציאות עגומה היוצרת ריחוק לרעיון, להתחברות, להתקרבות. ראוי שכולנו נקשיב היטב לבעלי האמירות הללו, לנסות לאתר כל דרך להתחבר אליהם. או אז נחוש כולנו כגוף אחד מאוחדים ואוהבים.

ברור שקיימת שונות בין בני האדם - "כשם אין פרצופיהן שווין זה לזה, כך אין דעתם שווה" (ברכות נ"ח/א'). כל אדם ודרכו, אופיו, תכונותיו וכישוריו, אך ייחודיות זו של כל אחד חייבת לחבור יחדיו למשפחה, לקבוצה, לקהילה. הקרבה מתוך הבריות השונות, מהווה את הבסיס האיתן ביותר להצלחה בנתיב הקידמה והאושר.

עלינו ללמוד ממצב עגום זה של יוסף ואחיו ולעשות כל שביכולתנו כדי להתקרב ולהיות מאוחדים - למרות חילוקי הדעות - בדיבור, בשיחה ובקרבה, כדי ליצור הבנה שתביא לאהבה ולשיקולי דעת נכונים, התורמים להרגשת אושר בהמצאות בחברה, ורצון לתת ולתרום לסביבה.

 

ד"ר יחיאל שרמן

 

 

 

משלי שלמה

 

"אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת, וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת. יַד חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל, וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס. דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה. יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם".   (משלי י"ב/כג'-כו')

 

לפנינו תקבולות ניגודיות בדבר מעלתו של הפיקח, יתרון החרוץ במלאכתו, יתרון צדקת הצדיק כדרך חיים בהבדל עצום מן הרשע - בהתאם לפער העצום שבין הצדק לרישעות. לפנינו גם תקבולת משלימה שעניינה, הדרך לטפל בדאגה ואף למנוע אותה.

 

"אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת, וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת" - האדם הפיקח, במחשבתו הערמומית בעלת הטכסיסים על דרך החיוב, יודע לכסות דעתו, להסתיר את הרגשתו הפנימית בפומבי. כך הוא שומר על פרטיותו והחיסיון האישי שלו. לעומתו, הכסיל - נטול החכמה - כל כך בטוח בעצמו ומפרסם ברבים את דעתו השטותית, כי הוא בטוח  שהוא אומר דברי חכמה ולכן אינו חושש. הפיקח מבין מה יש לומר בפרהסיה ומה לא ואינו זקוק לפרסם את חכמתו.

"יַד חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל, וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס" - ידם של החרוצים, העובדים בתבונה וביעילות, תמשול באחרים ותוכיח עצמה כעשיה אופטימאלית. שהרי הם משיגים דברים במהירות והדבר מביא להערכה מצד המעביד ולעבודה קבועה. לעומת זאת, מי שמתבטל ומתרשל בעבודתו והוא בעל יד העצלה, שלא נותנת את התפוקה הנדרשת בזמן הקצוב, יאלץ להשתעבד כדי להרוויח את לחמו.

"דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה" - אם יש לאדם דאגה בלבו, וזה קורה לא אחת, עליו להשתדל לכופף ולהכניע אותה - לגבור עליה ולבטלה. זאת ועוד, כתקבולת משלימה: בשורה טובה תשמח את האדם, תעודד אותו ותבטל את דאגתו.

"יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם" - לצדיק יש יתרון-עדיפות על פני אדם אחר, בשל היותו נוהג בכנות וביושר ועל כן הוא מצליח בפועלו. לעומתו, אלה שטועים והולכים בדרך הרשעים - דרך שלילית ומסוכנת - יאבדו את דרכם.

 

מסקנה:

עלינו לנהוג בפיקחות ובתבונה, ולהוציא מפינו רק דברים הנדרשים להאמר. העובד בחריצות, מתוך יושר והבנה, רואה ברכה בעמלו ולא מרמה - לא את עצמו ולא את הזולת. הסרת דאגה מלבנו ניתנת למימוש מעשי באמצעות חשיבה טובה ועשיה בדרך החיוב והישר. בנוסף, לא להסס לומר מלה טובה של עידוד לזולת. עלינו להשתדל לדבוק ולהתנהג בדרך הצדק והאמת, שתוביל להצלחה וברכה בעמלנו.

 

ד"ר אברהם גוטליב

המרכז ללימודי יסוד ביהדות

אוניברסיטת "בר-אילן"

"חוויית השבוע" מוגש ע"י "החוויה היהודית" הפועלת להעמקת ערכי היהדות